<h1>ספר השולחן הלכ' תענית שער ראשון</h1>
<h2>דף י:</h2>
הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא, על הצרה ועברה, הרי זה מתענה ומשלים תעניתו, בין יום אחד בין כמה ימים, כל ימי קבלתו משלים. וכן דעת הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. במה דברים אמורים ביחיד, אבל בצבור שהיו מתענין על הגשמים, וירדו להם גשמים, אם קודם חצות לא ישלימו, אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקורין את ההלל הגדול, שאין אומרין הלל גדול אלא בנפש טובה וכרס מלאה. ואם אחר חצות, הואיל ועבר רובו של יום בקדושה, ישלימו תעניתן. ואם היו מתענין על צרה ועברה ועל שמד ובטל, אם קודם חצות לא ישלימו, ואם לאחר חצות ישלימו. וכן דעת הרב רבינו משה בר מימון ז"ל והרב ר' אברהם אב בין דין ז"ל. אבל הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל יש לו טעם אחר בגשמים, כי מאחר שיש להן כל צרכן שוב אין להם צורך בזה הפעם, אבל צרה אחרת כל שעה צריכין רחמים עליה ואפילו צבור מתענין ומשלימין. צריך תלמוד אם עדיין לא התחיל להתענות על הצרה, אלא שקבל עליו להתענות ביום פלוני, ועברה הצרה קודם אותו היום, אם אומרים בו שיהיה מתענה ומשלים או לא. וגם רבינו הרב ר' שלמה ב"ר אברהם נ"ר נסתפק בזה. היה מתענה על החולה ומת, יש לומר שאינו משלים, והוא שלא עבר רובו של יום. אבל רבינו שלמה ז"ל כתב שהוא הדין אם מת שצריך לקיים נדרו. וצריך תלמוד.
ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים. הלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה ומשלים עמהם. שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהג עידונין בעצמו.
כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו, בין שהיה מתענה עם הצבור הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו ולא יהא שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן, כענין שנאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. ומותר לו לטעום את התבשיל בכדי רביעית, ובלבד שיזהר שלא יבלע כלום, אלא טועם ופולט.
<h2>דף יא.</h2>
אמר רבי אלעזר, כל היושב בתענית נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ושמואל אמר, נקרא חוטא, שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. ועלו שתי המימרות בגמרא כהוגן, דברי רבי אלעזר נאמרו במי שצריך לצער עצמו על קורותיו, שאז טוב לו להתענות. ודברי שמואל נאמרו, המתענה בלא טענה נקרא חוטא. הנה שצריך היחיד להתענות על צרכיו, כיצד היה לו חולה בבית או טועה במדבר או אסור בבית האסורים, יש לו להתענות ולבקש עליו רחמים בתפלתו. ולא יתענה בשבתות וימים טובים, ולא בראשי חדשים ולא בחנוכה ופורים. וצריך היחיד לקבל תעניתו מבערב כמו שיתבאר לפנינו בג"ה.
<h2>דף יא:</h2>
ולמדנו גם כן שמתפללין עננו בתפלת ערבית. כתב הרב ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל שלא אמרו כן אלא בתענית צבור, שמפסיק מבעוד יום, אבל כל שעתיד לאכול ולשתות בלילה, אין מתפללין עננו. ורבינו שלמה ז"ל כתב שאפילו בשחרית אין לו לאדם להזכיר עננו שמא לא יוכל לסיים התענית ונמצא שקרן בתפלתו. ואין דברים אלו מחוורים, כי מאחר שהוא עומד בתענית בשעת תפלה מה לנו אם יאנס, והלא אונס רחמנא פטריה ואינו שקרן בכך. וגם בתפלת ערבית יש לו להזכיר עננו, שלא כדברי הרב בעל המאור ז"ל, ממה שאמרו בתוספתא פעמים שאין אדם שרוי בתענית ומזכיר עננו, ופעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מזכיר עננו, ולא קשיא, כאן בכניסה כאן ביציאה.
<h2>דף יב.</h2>
כל תענית שלא קבלה עליו היחיד מבעוד יום אינה תענית. כיצד מקבלה, כשיתפלל תפלת המנחה ויגמור תפלתו קודם שיאמר אלהי נצור לשוני מרע וגו', ואומר י"י רצני וקבלני בתענית שאשב לפניך למחר, וגומר בלבו להתענות למחר. ומי שפירש שבשומע תפלה אומר כן לא נתכוונו דבריו, שלא תקנו חכמים תפלת עננו אלא בשלש תפלות של יום תעניתו, אבל ביום שלפני תעניתו לא תקנו. קבל עליו תענית מבעוד יום, אף על פי שאוכל ושותה בלילה, לא (הפסיק) [הפסיד] תעניתו. וכן אם גמר וקבל עליו להתענות שלשה או ארבעה ימים זה אחר זה, אע"פ שהוא אוכל בכל הלילות, לא הפסיד מתעניתו כלום, ואין צריך כוונה לכל יום ויום מבעוד יום. קבל עליו תענית מבעוד יום להתענות למחר והתענה, ובלילה נמלך להתענות ביום שני אע"פ שלן בתעניתו אינו תענית מפני שלא קבלה עליו מבעוד יום. ואין צריך לומר שאם אכל ושתה בלילה והשכים בבקר ונמלך להתענות אין זה תענית כלל. כל הסכמות צבור להתענות, אין היחיד צריך לקבלה אלא שליח צבור מכריז עליו בבית הכנסת, והתענית מקובל ומתפללין תפלת התענית. מתענה אדם שעות, והוא שלא אכל כלום שאר היום. ופירש הרב ר' אברהם בן דוד ז"ל, כגון מי שאמר הריני בתענית למחר עד חצי היום ואם אמלך למחר להשלימו אשלימנו, ולמחר נמלך והשלימו, תענית [גמור] הוא. ומתפלל תפלת תענית לערב, וחייב (לקבל) [לקיים את] נדרו, שהרי בא בקבלה מבעוד יום במנחה. ואין צריך לומר שיוצא בו ידי נדר תענית אם נדר להתענות יום אחד והתענה בענין זה. ואם אכל בחצי היום, שלא נמלך להשלימו אינו כלום, ולא יצא ידי נדר תענית. ואין צריך לומר שאין מתפלל בו תפלת תענית. אבל אם אין בו קבלת תענית מבעוד יום, אפילו התענה כל היום אין לו שם תענית, אלא אם אמר הרי עלי שלא לאכול עד חצי היום, באיזו שעה שיאמר, נדר הוא ואסור לאכול, אבל בלשון תענית אינו נאסר. והרב רבי משה בר מימון ז"ל כתב, מתענה אדם לשעות, כיצד, הרי שהיה טרוד בחפציו ולא אכל עד חצות או עד תשע שעות, ונמלך להתענות בשעות האחרות מן היום, הרי זה מתענה אותן שעות ומתפלל בהן עננו, שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית. וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענות שאר היום, הרי זה תענית שעות. דעת הרב ז"ל שאין תענית שעות צריך קבלה מבעוד יום. והראשון נראה עיקר בסוגית הגמרא.
כל תענית שאוכלין בה בלילה בין יחיד בין צבור הרי זה אוכל ושותה כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, ואע"פ שגמר לאכול. במה דברים אמורים בשלא ישן, אבל ישן אינו חוזר ואוכל. וכן פסקו הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל. וזהו הלשון האחרון שאמר רבא בגמרא. ויש מן הגאונים ז"ל שפסקו כלשון הראשון שאמר רבא לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אינו אוכל, כלומר שאם גמר אכילתו וסילק דעתו מלאכול, שאינו חוזר לאכול ואע"פ שלא ישן, אבל אם לא סילק דעתו עוד לאכול, אע"פ שישן עומד ואוכל. והרב ר' אברהם ב"ד ז"ל סובר דבין בגמר אכילה ואע"פ שלא ישן, ובין בישן אע"פ שלא גמר הוא הפסק ואסור לאכול, שהוא ז"ל פירש שהלשון האחרון מוסיף חומרא הוא ולומר דגמר סעודתו חשיב הפסק, ולא עוד אלא אפילו ישן חשוב הפסק. גרסינן בירושלמי במה דברים אמורים בשלא התנה, אבל אם התנה אע"פ שגמר וסילק ואע"פ שישן אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר. ולענין תענית שפוסק בו מבעוד יום כתב הגאון ז"ל, אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש. בד"א בזמן שלא קבל עליו התענית, אבל אם קבל עליו התענית אסור לו לאכול, וכמו שאמרו בעירובין [מ' ע"א] אומרין זמן ביום הכפורים על הכוס, היכי לעביד, ניבריך עליה ושתי ליה, כיון דאמר זמן קבליה עליה ואיתסר ליה למישתי, שמע מינה שקבלתו אוסרתו. וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל. ולענין משתי מייא, בזמן שיש לו לאכול שותה מים, ובזמן שאין לו לאכול אין לו לשתות מים, וכן כתב הגאון ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
לוה אדם תעניתו ופורע, הא למה זה דומה לאומר סלע זה לצדקה שיכול ללותו עד שלא בא לידי גבאי ולפורעו אחר מכן. ובתשובה לרב אלפאסי ז"ל כתוב, שאין דבר זה במי שעליו לצום יום זה בעצמו, אלא במי שיש עליו מספר ימים והוא צם אותם, אם נזדמנה לו סעודת מצוה או כיוצא בה מה שהוא כבוד לבריות, לווה ופורע, חוץ מתענית חלום שהצריכו רבותינו לצום אותו יום בעצמו, שאין לו ללוות ולפרוע ואפילו בשבת, וכל שכן אם נדר אותו יום בעצמו. ירושלמי בנדרים נדר להתענות ושכח ואכל, כבר איבד תעניתו ואוכל כל היום, ר' בא בשם רבנין והוא שיאמר יום סתם, לפי שיכול לפרעו למחר, הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים, לפי שאין יכול ללוותו ליום אחר, וזה כדברי הרי"ף ז"ל. אבל הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב דבין אמר יום זה, בין אמר יום סתם, לווה ופורע, שאין קבלת התענית כשאר נדרים, אלא כוונה היא לצער עצמו כעין תשובה. בד"א שלווה ופורע, בתענית יחיד שתלוי בדעתו, ועל דעת כן קבל שאם יצטרך ילווה ויפרע, אבל גזירת צבור אין הדבר תלוי בו ואינו לוה ופורע. עוד כתב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שיחיד שקבל עליו התענית שני וחמישי של כל השנה כלה, אינו לווה ופורע, שזה לקבל צער [גדול] נתכוון.
וכן הרואה חלום רע צריך להתענות כדי שישוב ויעור ממעשיו הרעים ויחפש בהם ויחזור בתשובה. ומתענה על החלום ואפילו בשבת, ומתפלל עננו ואע"פ שלא קבלו מבעוד יום, דאמר רבה בר מחסיא אמר רב יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ואמר רב חסדא ובו ביום, ואמר רב יוסף ואפילו בשבת. המתענה בשבת צריך להתענות יום אחר בחול מפני שבטל עונג שבת. כמו שאמרו וליתיב תעניתא על תעניתא, ואפילו בתענית חלום הוא, שאע"פ שתעניתו עכשיו הוא עונג לו יותר מאכילתו, מפני שהוא נבהל על חלומותיו, וכשיושב עליהם בתענית ומקוה שתעניתו יפה לחלומו ומבטלו והרי זה מתענג עליו, מכל מקום מאחר שלא ענג השבת באכילה ושתיה כדין (שאר תענוג) [תענוג שאר] בני אדם, לפיכך הוא צריך שישב בתענית עוד יום אחר. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל. והרב רבי משה בן מימון ז"ל ומקצת מפרשים ז"ל שאמרו, שלא אמרו שהוא צריך להתענות יום (אחד) [אחר] אלא בשאר התעניות, אבל בתענית חלום שתעניתו עונג הוא לו, אינו צריך להתענות יום אחר לא נראו דבריהם. יום זה שצריך לישב בתענית, לא סוף דבר יום ראשון אחר השבת, אלא יכול הוא להתעכב עד יום אחר מימי השבוע ולהתענות. במה דברים אמורים במי שאי אפשר לו להתענות שני ימים בזה אחר זה כאדם שכוחו תשש, אבל במי שאפשר לו להתענות למחר מיד ראוי לו לעשות כן כדי שלא יתאחר מבקשת הרחמים והסליחה. ורבינו שלמה ז"ל פירש גם כן וליתב תעניתא על תעניתא, שיתענה למחר. כתוב בהלכות גדולות שהמתענה בשבת אומר עננו אבינו עננו באלהי נצור לשוני, ובירושלמי נראה שאומרה בעבודה.
<h2>דף יג:</h2>
ויחיד שקבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית, ואומר עננו אבינו עננו, והיכן אומרה, בשומע תפלה. בד"א כל יחיד ויחיד, אבל שליח צבור אומרה בין גואל לרופא. ושליח צבור גם כן אינו אומרה בין גואל לרופא אלא בתענית צבור, אבל בתעניות יחידים אפילו שליח צבור אין אומרה אלא בשומע תפלה. ואלו התעניות שעושין בין מרחשון לכסלו ובחדש אייר, מאחר שיש מתענין ויש אין מתענין, כתעניות יחידים הם, ואפילו שליח צבור אומרה בשומע תפלה. וכן כתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל.
ירושלמי [תענית פ"ב ה"ב] יחיד שקבל על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע, והיכן אומרה, כלילי שבת ויומו, רוצה לומר בערבית של כניסתו ושחרית ומנחה. ובפרק במה מדליקין [כ"ד ע"א] גם כן אמרו, בתעניות ובמעמדות ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו. למדנו שאם טעה ולא אמר עננו בתפלת תענית אין מחזירין אותו, אבל אם נזכר קודם שיעקור את רגליו יאמר עננו אבינו עננו וגו' כי אתה שומע תפלה ופודה ומציל ועונה בעת צרה יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי' צורי וגואלי.
<h2>דף טו.</h2>
ומצוה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהם, זעקו עליהם והריעו. וכתב הרב רבי משה בר מימון ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים ארע להם כדכתיב עונותיהם הטו אלה וגו', וזה שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ויריעו אלא שיאמרו ממנהג העולם אירע לנו, הרי זה דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות, והוא שכתוב בתורה והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי אוסיף עליכם חמת קרי. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שלא תבא על הצבור עד שירחמו מן השמים.
<h2>דף טו:</h2>
ובימי התעניות האלו צועקין בתפלה ומתחננין ומתריעין בחצוצרות בלבד, וכמו שאמרו מקום שיש חצוצרות אין שופר, והיינו תענית צבור, וכן פירשוה הרבה מן המפרשים ז"ל. אבל בדברי הגאונים ז"ל נמצא כתוב, נהגו לתקוע בתענית בשופרות. ומנהגן תורה היא. ולפי דבריהם כשאמרו מקום שיש חצוצרות אין שופר, רוצה לומר בשעת מלחמה בגבולין שהיו מתפללין כסדר התענית, וכן כתב הרב רבי משה בר (מימון) [נחמן] ז"ל. ואם היו במקדש מתריעין בחצוצרות ובשופר. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעים בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך יי'. ובשער השני יתבארו דיני תעניות אלו בג"ה.
תעניות שגוזרין על הצבור מפני הצרות אינן יום אחר יום, שאין הציבור יכולין לעמוד בדבר זה, ואין גוזרין תחלת התענית בחמישי בשבת, אלא בשני ובחמישי שלאחריו, וכן על סדר זה שני וחמישי ושני עד שירחמו. אין גוזרין תענית [על] הצבור לא בשבתות ולא בימים טובים, וכן אין תוקעין בהם לא בשופר ולא בחצוצרות ולא זועקין ומתחננין בהם בתפלה, אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה גויים או נהר או ספינה המטרפת בים. אפילו יחיד הנרדף מפני גויים ומפני לסטים ומפני רוח רעה, מתענין עליהם בשבת וזועקין ומתחננין בתפלות, אבל אין תוקעין אלא אם כן תקעו לקבץ את העם לילך לעזור אותם ולהצילם.
התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד, ופגע בהם אחד מאלו הימים, מתענה ומשלים אותו היום בתענית. מפני שנדרו אסור כולל, שכולל ימים המותרין להתענות והאסורין גם כן וחל על כלם. נדר להתענות שני וחמישי, ופגעו בו חנוכה ופורים, אינו מתענה וידחה נדרו מפני תקנת חכמים שתקנו שלא להתענות בהם. ואע"פ שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, וימים טובים ושבתות צריכין פתח, ועוד שאיסורו כולל הוא וחל אפילו על דבר תורה ומבטלן, אפשר שבשעה שתקנו חכמים אלו הימים התנו עליהם כך ועשו בהם חיזוק יותר משל תורה, וכן כתב הרב רבי אברהם ב"ר דוד [הרמב"ם] ז"ל. ויש מי שאומר שידחה נדרו, וילך אצל חכם ופותח לו בכך, ויתיר לו את נדרו, כשם שפותחין בשבתות וימים טובים. ונכון הוא. והגאונים ז"ל אמרו שלא סוף דבר נדר להתענות ממש, שהוציאו בלשון נדר ואמר הרי עלי, אלא קבלת תענית בעלמא הוא, וקבלה אינה חמורה כנדרים ממש לעקור ימים טובים ואפילו הכתובים במגלת תענית כחנוכה ופורים. אבל כל שהוציאו בלשון נדר או שהוא איסור כולל, חל הנדר אפילו על חנוכה ופורים, וכן נראה בירושלמי [נדרים פ"ח ה"א]. וכן דעת הרב רבינו משה בר מימון ז"ל.
וכן אין גוזרין תענית בתחלה בחולו של מועד או בראשי חדשים, ולא בחנוכה ופורים. שהן מן הימים הכתובים במגילת תענית, שאסורין בהספד ובתענית. וכל שאר הימים הכתובים במגלת תענית בטלו ומתענין בהם, חוץ מחנוכה ופורים, שהנס היה לכל ישראל. ואע"פ שהם עצמן לא בטלו, לפניהם ולאחריהם בטלו ומתענין בהם. וזהו שנהגו להתענות בשלשה עשר באדר, זכר לתענית אסתר. כתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל ששאר הימים הכתובים במגלת תענית לא בטלו אלא לגבי היחיד שיכול להתענות בהם, אבל תענית צבור אין קובעין בכל אותם הימים לעולם, ומסוגיית הגמרא למדנו כן.
